גבולות הדמיון האנושי

באחד המחקרים המפורסמים בפסיכולוגיה שאלו כהנמן וטברסקי (זוכי פרס נובל לכלכלה) נבדקים מה יותר מפחיד אותם ביום יום – האפשרות להתאבד, האפשרות להיפגע בתאונת דרכים או האפשרות להיפגע על ידי תוקף שפורץ אליהם הביתה. רוב הנבדקים ציינו שביום יום האופציה שהם יותר חוששים ממנה היא השלישית – תוקף שיפרוץ אליהם הביתה. אני מזדהה עם הבחירה שלהם. בכל לילה אני מקפיד לבדוק שהדלק נעולה והיות ואנחנו בבית קרקע על החלונות דאגתי שיהיו סורגים. 
אבל אם תבחנו באופן אמיתי את תוצאות המחקר תגלו שהבחירה הזו לא ממש הגיונית. האפשרות עם הסיכוי הנמוך ביותר היא האפשרות השלישית. הסיכוי שלה כל כך נמוך שהוא מתחיל להתקרב לסיכוי למכת ברק או לזכייה בלוטו.  כן, יש פריצות. אבל מקרים בהם פורצים ופוגעים בבני הבית הם נדירים ביותר. תאונות דרכים והתאבדויות נפוצים הרבה הרבה יותר (למעשה הסיכוי להתאבדות גבוה מהסיכוי לרצח ולמוות מתאונת דרכים ביחד (והכוונה לכל סוגי הרציחות)). 
כהנמן וטברסקי קוראים לזה "יוריסטיקת ההדמיה", כלומר מה שקל לדמיין נתפס כסביר. היות וכולנו ראינו סרטים על רוצחים פסיכופטים שחודרים לבתים קל לנו לדמיין את זה. מנקודה זו גם אם אנחנו מבינים לוגית שזה לא סביר – המוח שלנו יתפוס את זה כאיום ממשי. מה הסיכוי לתקיפת כריש? כמעט 0 (הסיכוי לזכייה בלוטו, למכת ברק או אפילו למוות מנפילה של מכונת חטיפים גבוהה יותר), אבל הפחד עבור המוח מאוד ממשי, כי ראינו סרטים וקל לנו לדמיין. 
אחת האתגרים בכתיבה של "זהר צפוני – סיפורה של זריחה" היה בדיוק זה. לכתוב על משהו שהוא עתיד אפשרי, אבל לגרום לאנשים להבין שלמרות שכרגע הם לא מדמיינים אותו הוא אפשרי. איך עושים את זה? גורמים להם לדמיין – לכן העלילה והכיף של הקריאה היו בעיני חשובים לא פחות מהתחקיר של הסיפור. לכן הקדשתי כל כך הרבה זמן ליצור סיפור זורם ומותח.

לבנר אולי.PNG

זהר צפוני - סיפורה של זריחה