הסיבה המוזרה לכתיבת הספר

 

האמת היא שאם הסיפור הזה לא היה קורה לי לא הייתי מצליח להבין או לקבל אותו ואני לא מצפה מאף אחד להבין או לקבל את הסיפור – זה הסיפור שלי או בעצם נכון יותר הסיפור של הספר.

הסיפור מתחיל לפני יותר מ 10 שנים, כאשר אני עדיין דוקטורנט באוניברסיטת בר אילן. כילד וגם כבוגר אהבתי לעוף על כנפי הדמיון. בראש תמיד צצו לי מעצמם דמויות וסיפורים. שנים אחרי, עם הילדים, הדמיון הפך לסיפורים ארוכים בהמשכים (הארוך שבהם נמשך שנתיים וסיפר על מסעו של הילד דוד למפגש עם מועצת הקוסמים בהרי יפן לאחר שהעולם כולו נעצר וקפא – סיפור שעבר דרך אפריקה, מונגוליה, הודו, סין ועוד).

באחד המקרים עלתה בראשי דמותה של אישה מבוגרת ועבת בשר שאמרה לי שאני צריך לכתוב סיפור. היא לא ביקשה, היא לא שאלה, היא לא הסבירה ולא הציגה דבר. "למה?" שאלתי אותה בדמיון. "שתוק!" היא אמרה לי "כך רצוני".

הסיפור היה חריג עבורי והתעלמתי ממנו והמשכתי בעיסוקי. אבל היא המשיכה לחזור. תחילה כל כמה ימים, אחר כך כל יום ואז כמה פעמים ביום. בכל פעם חוזרת על אותה ההוראה. כפסיכולוג התייחסתי לכך כמחשבה אובססיבית ופשוט נתתי לה לעבור כמו כל מחשבה אחרת.

היא לא עברה.

אחרי זמן ממושך מאוד פשוט ישבתי וניסיתי לנהל שיחה עם גילה (זה שמה של האישה). היא הסבירה לי מה צריך להיות בספר - מה מהותי ומה אפשר לשנות. כששאלתי למה ענתה שוב "שתוק! כך רצוני" ולא הוסיפה. ניסיתי להסביר שאני לא ממש מבין בזה, שאני יודע מצוין לכתוב ספרים עיוניים, אבל סיפורת? הרי לא כתבתי אפילו סיפור קצר! שאלתי למה דווקא אני והצעתי שתפנה למישהו אחר. אבל דבר לא עזר.

לאט לאט, למרות כל ההתנגדות שלי, הפכה גילה למציאות. היא יותר מציאותית עבורי היום מהדברים שאני רואה במו עיני. שוב, כפסיכולוג ברור לי שמדובר בדלוזיה לכל דבר ועניין (אם כי לשמחתי לא מזיקה לתפקוד), אבל מבחינתי זו המציאות

גילה ליוותה את הכתיבה. לא שינה לה שום דבר מעבר למה שהדגישה כהכרחי, לא סגנון, לא מבנה ולא שום תוספת. אבל על הדברים שהיו הכרחיים לה לא הייתה מוכנה לוותר. לקח לי יותר מעשור לכתוב את הספר (אמרתי מראש שאני לא יודע לכתוב ולכן ברור שהיה לי קשה). עם השנים התרגלתי אליה וכאשר הכתיבה והעריכה הסתיימו והגיע הזמן להתחיל בשלב ההגהה, העימוד והעיצוב היה ברור לי שאנחנו נפרדים.

נפרדתי ממנה ממש בדמעות ובשיחה אחרונה התחננתי שתישאר רק עוד קצת או שתסביר לי מעט יותר משהסבירה. היא הגיבה בדרך הרגועה והאוהבת שלה, אבל לא הוסיפה דבר. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותה.

גם היום כשהספר כמעט מתחיל לעבור להדפסה אני מתגעגע אליה ואפילו מזיל דמעה בזמן כתיבת שורות אלו.

אז תרצו או לא תרצו, זה הסיפור כפי שאני תופס אותו.

ותודה גדולה לגילה.    

לבנר אולי.PNG

זהר צפוני - סיפורה של זריחה